<h1>בדק הבית לרא"ה על תוה"ב בית רביעי שער שני</h1>
<h2>דף פב.</h2>
כתב החכם איסור שנפל ואינו יודע להיכן נפל כגון שתי קדרות ונפל חתיכת איסור לתוך אחת מהן ואינו יודע באי זו נפל ואם האחת של היתר והשנית של איסור תולין להקל לומר שלתוך אותה של איסור נפל באיסורין דרבנן, וכן באיסורין של תורה ושיעורין דרבנן כגון מין במינו ואיכא רובא היתירא כנגדו של איסור ומדרבנן חד בתרי בטיל, ואיכא קדרה אחרת של איסור אף בזו תולין להקל לומר שלתוך אותה של איסור נפל ולא בזו של היתר כלל כיון דאפי' אם איתא דנפל לזו של היתר לא מיתסרא דאורייתא. וכן אפילו במין בשאינו מינו כל היכא דליכא ממשו של איסור למאן דאמ' טעמו ולא ממשו דרבנן ואיכא רובא היתירא וכן אפי' היכא דאיכא טעמו של איסור וממשו ואין באיסור כנגד אותה קדרה של היתר בכדי אכילת פרס דאורייתא מכלל דבציר מהכי לאו דאורייתא. ויש מי שאומר דלדברי האומר כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אף בפחות מיכן איסור תורה עד דאיכא ששים דבטיל טעמא ומכל מקום אין לוקין עליו בפחות מיכן דהוה ליה כחצי שיעור דאין לוקין ע"כ ולשון אחרון זה עיקר. והקשה החכם בהא דאמרינן מין במינו ברובא מהא דאמרינן בפסחים דאמר ר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ומותבינן עלה מדתניא ב' קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה, ואי אמרת כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומתרצינן בתרומה בזמן הזה דרבנן, ואם איתה הוה ליה למימר התם במין במינו דמדאורייתא בטל ברובה, וכתב דאם איתא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא בשאינו מינו, אף במינו ה"ל להחמיר מדרבנן בדכותה ולא נימא שאני אומר. ואינו נכון דכל בדרבנן מקילינן אלא האי דלא אהדר ליה משום עדיפא ליה משני דאיהו סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן.
עוד כתב החכם שאין תולין להקל בכיוצא בזה אפילו באיסורין דרבנן כל היכא דאלו איתא דנפל להיתירא איכא רובא איסורא, ואע"ג דאיסורא דרבנן. והביא ראיה לדבריו מההיא דאמרינן שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה דאיפליגו ר' יוחנן וריש לקיש עלה, דריש לקיש אמר והוא שרבו חולין על התרומה דאע"ג דאיסורא דרבנן דבתרומה דרבנן איירינן לא אמרינן שאני אומר אלא היכא דאיכא רביה, ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה ומקשינן עלה ומי אמ"ר יוחנן בדרבנן לא בעינן רבייה והתניא מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר, ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן עד רובו מאי לאו דנשתייר רובו לא דלא לישקול רובו, ואיבעית אימ' שאני התם דאיכא למימר שאני אומר ואיפשר שמעולם לא נפל כאן איסור. וכתב החכם ושמעינן מהא דמקשינן ממקוה לר' יוחנן דאע"ג דלא בעי רבי יוחנן רבייה מכל מקום שיהו חולין כתרומה מיהא בעינן ע"כ. ואינו נכון דכיון דאמרינן בלישנא אחרינא דהוא לישנא בתרא והוא עיקר, שאני התם דאיכא למימר שאני אומר, לא בעינן לא רבייה ולא פלגא דכיון דאיסורין דרבנן תולין להקל כל היכא דאיפשר לומר דלא נפל הכא איסורא כלל. והוי יודע דכי אמרינן בליטרא קציעות שדרסה על פי הכד ואינו יודע באיזו היא ר' אליעזר אומר רואין אותן כאלו הן פרודות והתחתונות מעלות את העליונות. וכן הא דאמרינן בתרומות שתי קופות בשתי עליות שתי מגורות בעליה יעלו, לא נאמרו קולות אלו אלא באסורין דרבנן או באיסורי תורה ושעורין דרבנן, וכן יבש ביבש דלית ביה טעמא או לח ואית ביה ס', אבל כל היכא דאית ביה טעמא, ודאי כל היכא דיהיב טעמא או שראוי ליתן טעם, כגון לח בלול במין במינו ואין בו ששים לא אמרינן ביה הני קולי אפילו באיסורין דרבנן, ולא הוזכר דין זה בשום מקום בשום דבר שיש בו כדי ליתן טעם דטעמא לעולם לא בטיל או ראוי לנתינת טעם אע"ג דליכא טעמא כגון מין במינו. עוד כתב החכם מסתברא לי שאין אומרין שאני אומר אלא במקום שאין אתה צריך לבטל כלל כגון שתי קופות דלכשתמצא לומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה נמצא לא היה כאן איסור מעולם. והאריך בזה ודבריו נכונים הם וכן כתבתי ביבמות.
